xcvbxc
haimfinish

נכתב בעקבות מרתון ירושלים 2014

(תמונת הנושא: רותי זינדל אוכמן)

לפני שמתחילים:

אני רוצה לברך כאן את נגה מקטה ויערה זנגי-רדושיצקי – שני רצים מצוינים שכיבדו את מרתון ירושלים בהשתתפותם וסיימו אותו כראשונים מבין הישראלים.  ההשתתפות של רצים תחרותיים מובילים במרתון ירושלים המלא היא כמעט "אנטי-מקצועית/תועלתנית" בגלל העלות האלטרנטיבית שלה (הפוגה של חודשים מהמרדף לשיפור השיא האישי בעולם שבו אתה נמדד קודם כל לפי התוצאה). בכל זאת, אני משוכנע שזהו אתגר שמשלם את עצמו, ולו מבחינת עצמתה של החוויה האישית הנדירה שהמרתון הזה מאפשר.  ריצה איכותית על המסלול הקשה של מרתון ירושלים היא הצלחה לא מובנת מאליה.  שאפו לנגה וליערה!

בדף התוצאות של המרתון תמצאו במקום ה – 18 הכללי והרביעי בין הישראלים את חברי הקרוב חיים זרגרי,  בגיל 53, במרתון השלושים שלו, על המסלול הביתי.  2:59:06ש' – את המשמעות והסמליות של ההישג כל מי שהתנסה במסלול הזה וודאי יבין:  סאב שלוש בירושלים לחגיגת עשרים וחמש שנות ריצה והמרתון השלושים.

הפוסט הזה הוא על חיים, אבל הוא לא בשבילו.  הוא בשבילי, בשבילנו שרצים בעקבותיו.  בעקבות איש הנצח שלנו.

haimlogo

(עיצוב:  תני מאי.  קופירייטינג:  אבנר מתן)

***

התסריט מוכר ללא מעט רצים.   את חיים תפגוש ותכיר בריצת החימום של תחילת האימון עם הדבוקה סביב הדשא באיצטדיון בגבעת רם.  בשלב מסוים, אם תתמיד, הוא יזמין אותך לרוץ איתו.  הזמין אותך?  תסכים!  במהלך רובה של הריצה הוא ישתוק, ייתן לך להסביר ולתאר ולספר ולהתלהב.  חיים יקשיב.  יהנהן ויקשיב.  הוא לא יספר לך על מורשת הריצה, ההישגים והתוצאות שלו.  לכל היותר, ברגע מתאים, הוא יספר על הבוקר ההוא בואדי כשהשמיים פתאום נפתחו והורידו עלינו ברד בקוטר 0.5, ואיך השלמנו 18 בכל זאת, וסיימנו מאושרים.  כי יש ריצות שלא שוכחים.  חיים גם לא יעמיס עליך את תפיסת האימון שלו ועצות ידעניות  ויומרניות בלתי-נגמרות.  לא, רוב הזמן הוא ייתן לך לדבר, וישתוק.  אך מדי פעם, לעתים נדירות, בתוך רצף הדיבור של האחרים, חיים ישאל שאלה, אולי יעיר הערה.  בהצטנעות, בתמימות, כמעט בהתנצלות.  חיים דיבר?  שאל?  אל תפספס, יש שם מסר עדין אך חשוב.  תקשיב!  ואז בסוף הריצה, חיים יוציא את התרמוס מהתיק ובעיניים מבקשות-מזמינות-משתפות יציע לך לטעום מהתה האדום המפורסם שלו.  טבעי.  לא ממותק.  תשתה!

לו הייתי נדרש לתמצת את "האני מאמין" שלי על הצלחה בריצה למרחקים ארוכים לעצה אחת יחידה, זו היתה העצה:  Be like Haim.  זהו.  שלוש מלים.  העדות לכך מצויה לא רק ברשימת התוצאות שלו אלא לא פחות מכך בסיפוריהם של עשרות הרצים ששתו בצמאון לאורך השנים – שתו מהחכמה ומהתה של חיים שלנו.

***

אני רוצה לפתח עוד קצת את הנקודה ולהסביר.

ישנם שלושה מודלים של "אימון".  הם לא בהכרח מבטלים זה את זה.  רובנו חווינו או נחווה תמהיל כלשהו ביניהם, בדרך כלל דינמי, משתנה.  המודל הראשון, שכיח וסטריאוטיפי, הוא המאמן-המפקד, האיש החשוב עם "תכנית האימון".  איש מקצוע של ממש במקרה הטוב, פסבדו-מקצוען במקרה הרע (שלאו דווקא נפוץ פחות).  האיש שמסתובב (פיגורטיבית, ולעתים ממש) עם תיקיה חומה מתחת לבית השחי ובה הנוסחאות הסודיות והתשובות. האיש שיודע מתוקף הגדרת התפקיד שלו.  כי התפקיד שלו לדעת, והתפקיד שלך הוא להקשיב.  זהו מודל האימון הקלאסי-הפרוטוטיפי.  המודל הראשון הוא מודל של ניהול ושליטה.  המאמן אומר, החניך עושה.

המודל השני הוא של מאמן "המרפסת הקדמית" (front porch) – מונח שאני שואל מהרץ האמריקאי ג'ורג' מאלי (malmo) שהכתיבה שלו בריחוק של שנים מקריירת הריצה שלו מדויקת וחדה.  הכוונה בהגדרה הזו היא לרץ מנוסה, "שהיה שם", צבר אינספור תובנות ולקחים.  הוא משמש כמנטור.  הוא לא יכתיב לך את תכנית האימונים (פשוט כי זה הפחות חשוב) אלא יישב אתך בפתח הבית עם קנקן לימונדה קרה בסוף ריצת בוקר יום שישי משותפת וייתן לך פרופורציה, פרספקטיבה חיונית.  לא יהיה שם שום אלמנט של אימון רשמי, אתם בסך הכל יושבים ומשוחחים ביניכם, כמו אתמול וכמו מחר.  אך בלי שאתה מרגיש – מתרחש תהליך האימון החשוב והמשמעותי ביותר.  המודל השני הוא מודל של דרך ושיגרה לפני ה"תכנית" וההוראות;  של תפיסה בסיסית;  של טפטוף עצות המתחברות להבנה טובה יותר של התהליך;  של השראה ושל הזמנה לגילוי עצמי.  הוא מודל שאין בו ניהול ותכתיבים אלא שיחה פתוחה.  הוא מודל שמעביר את רוב הכלים והחופש להשתמש בהם לידי המתאמן.

המודל השלישי מעולם לא הוצג באופן מפורש כמודל של אימון.  אך לעתים קרובות הוא מקדם לימוד והפנמה – מעצב תודעה אפילו – באופן אפקטיבי ועמוק יותר משני המודלים הקודמים.  זהו מודל הדוגמה האישית.  הסמל.  מודל חיים זרגרי, אם תרצו, מבחינתי.  וככה הוא עובד:  אתה רואה את חיים (שמעת כבר על הישגיו) ומתרשם מאדם שקט, רגיל, ונחבא אל הכלים.  לא מהיר במיוחד, לא אתלטי במיוחד (בקבוצה שלנו אומרים על חיים:  "400 מטר וחצי מרתון – אותו הקצב").  לא "יודע-כל", לא ביקורתי, לעולם לא כופה עליך את דעתו.  להיפך, הוא מפרגן לך, מתעניין בך, דואג לך, מתייחס אליך כחשוב ובכיר ממנו.  הכל פשוט.  רצים יחד, מתאמנים.  וחידת סוד ההצלחה הולכת ומתבהרת מתוך זה שאתה מתמיד.  אתה מתבונן בו, בפעולות ובהרגלים הקבועים שלו, בגישה השקטה, בקבלה וההבנה של התהליך.  בסבלנות.  כל מה שאתה צריך לעשות זה להצטרף אליו, לחקות אותו, לצבור אינספור תובנות בדרך (עם או בלי שאתה מודע לתהליך הקליטה וההפנמה).  לרוץ איתו, לרוץ כמוהו.  לפעמים הוא ישאל אותך שאלה או יעיר הערה, תמיד באנדר-סטייטמנט שמשדרת התעניינות ולא פסקנות.  ואם תקשיב – תבין לבד את הטעות ובדיוק מה צריך לעשות כדי לתקן אותה.  המודל השלישי הוא מודל מזמין, מלווה, מחבק.  מודל של אתוס ושל אחווה.

כ"שיר הדרך הרחבה" של  וולט וויטמן (בתרגומו של ש' הלקין):  "Allons הדרך לפנינו!  בטוחה היא – נסה ניסיתיה – רגלי שלי נסוה כל צרכה – אל נא אפוא תתעכב!…. קמרדו, הא ידי!  נותן אני לך את אהבתי, היקרה מכסף, נותן אני לך את עצמי קדם להטפה או לחוק;  התתן לי את עצמך?  התלך למסעיך עמי?  הנדבק זה בזה כל ימי חיינו?".   ואמור מעתה:  מודל התרמוס עם התה.

לאור התיזה הזו, ובמובן הזה, חיים זרגרי, אולי, הוא המאמן החשוב ביותר שהיה לי.

***

הצלחה היא לא (רק) תוצר של יישום קפדני של כללים ועקרונות.  לא פחות מכך, היא תוצר של תכונות, של סגולות.  ואלו (בין השאר) הן הסגולות של חיים:  פשטות וצניעות.  פרופורציה.  קבלה של הטוב והפחות טוב, האיטי והמהיר, הקל והקשה – הידיעה שכל דבר בעתו, שצריך סבלנות.  המחזוריות של הזמן, וגם של האדם.  אהבה אמיתית ושלמה לדרך (על עיקוליה ומהמורותיה).  יושר וכנות.  וחברות אמת תמיד.

בעולם ריצה טרנדי שהולך ומתמסחר, כשהפיכת הטפל לעיקר חולשת בכל, גימיקים ואלופי יחס"צ הופכים בקלות רבה מדי למובילי-דעה ולמופת – נחוץ כל כך שאנשים כמו חיים יישארו כסמלים וכסמני הדרך האמיתיים.  הם לעולם לא יכפו את עצמם עלינו.  הם לא ישווקו את עצמם ולא ירדפו אחרינו אל ה"פיד". לא,  האתגר הוא שלנו לחפש אותם.  לרוץ בעקבותיהם ואיתם.  ללמוד מהם.  הלוואי שנדע.

haimzion

(שתי אגדות ריצה:  ציון נגר הנפלא ("איילות"), שרץ 3:09:29 ביום שישי בגיל 64(!), יחד עם חיים.  צילום:  רותי זינדל אוכמן)

***

חיים רץ את המרתון הראשון שלו בתל אביב בשנת 1989, בגיל 28. הוא סיים אז ב – 3:00:45ש', הגשים חלום.  28 מרתונים מאוחר יותר – 25 מהם מהירים משלוש שעות, 17(!) מהירים מ – 2:45, ועם שיא אישי מצוין של 2:35:56ש' – המירוץ השלושים תוכנן למרתון טבריה (לפני כמה שנים היה לחיים רצף השתתפות של 18 שנים במרתון טבריה, כולן ריצות איכותיות).  כרגיל, חיים נכנס לכושר בדיוק בזמן, אך שלושה שבועות לפני המרתון סופת השלגים הגדולה הגיעה לבירה.  השלג לא הפריע אמנם לחיים לצאת לריצה היומית כרגיל, אך דווקא ביציאה השגרתית והבטוחה מהבית לעבודה, בדרך לאוטו, הוא החליק על שכבת הקרח המתעתעת.  חיים אושפז בבית החולים לכמה ימים עם שתי צלעות שבורות ועם קרע בריאה שחייב הכנסת נקז.  הרופאים אסרו עליו לרוץ וחלום המרתון השלושים נדחה (מה שלא הפריע לחיים לצבור 34 קילומטר בליווי ועידוד של רצים-חברים במהלך המרתון עצמו).

אולי לכל דבר יש סיבה.  אולי טוב שכך.  כי אין ראויה מירושלים לארח את הנצחון של חיים.  ואין ראוי מחיים לנצחון האישי הסמלי כל כך בירושלים.

haimfinish

(על קו הסיום.  צילום:  רותי זינדל אוכמן)

חיים זרגרי רשימת מרתונים

***

תודה גדולה לגליה, נעם, רחלי וזיו, על כך שאתם נותנים לנו חלק מחיים, חיים שלכם.

***

ותודה אישית גדולה ממני חיים, על חברות ודוגמה בלתי-נגמרות כבר 12 שנה.  על מי ועל כל מה שאתה.

שלך,

איש בלי נצח

"ולחיי המרתונים שבדרך"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>