xcvbxc
Bruce-Fordyce-Win-779x1024

 

Bruce-Fordyce-Win-779x1024

אני לא תמיד כותב על ריצות אולטרה-מרתון…  אבל כשאני כותב – זה על ברוס פורדייס.  ועל הקומראדס.  

פשוט כי הספורט בסופו של דבר הוא על השראה, על אישיות, ועל כריזמה.  לפורדייס היה מהן בשפע.

***

בשנת 1981 התייצב ברוס פורדייס הדרום אפריקאי*, אז בן 25, על קו הזינוק של מרתון ה"קומראדס".  שנה קודם לכן הוא סיים את המירוץ במקום השני.  כשהקהל הביתי ראה אותו, הוא השיב לו בקריאות בוז צורמות, בקללות והצעות לאן הוא יכול לקחת את עצמו, וגם במטח של עגבניות.  היו גם מי שהזהירו אותו מנטילת משקאות לאורך המסלול, כי יתכן שינסו לפגוע בו.  וכל זאת למה?  כי מרתון קומראדס – המירוץ המזוהה יותר מכל כגאווה הלאומית של דרום אפריקה – שולב באותה שנה באופן רשמי כחלק מחגיגות 20 שנה למשטר האפרטהייד.  פורדייס, דרום אפריקאי, לבן, בלונדיני, ביום החשוב בחייו עד אז, התייצב על קו הזינוק כשעל הזרוע שלו סרט שחור לאות מחאה.  ברוס פורדייס היה האיש ההוא שהבדיל את עצמו מההמון ולא מוכן היה להסתפק באהבה שלו.  היה לו מסר יותר חשוב.

היו לו 89 קילומטרים לשים מאחוריו את הסצינה של הזינוק- כל הדרך מ – Pietermaritzburg ל – Durban.  חמש שעות ועוד שלושים ושבע דקות.  ברוס פורדייס ניצח באותה שנה את מרתון קומראדס הראשון שלו.  הוא מתייחס אל הרגע ההוא על קו הזינוק (ולא בסיום) כאל "אחד מרגעי הגאווה הגדולים של חייו".  היו מי שאמרו שהוא החזיר את המילה קומראד למירוץ הקומראדס.  1981 היתה הפעם הראשונה.

ואחריה הגיע הרצף.  8 זכיות רצופות במירוץ הסופר-יוקרתי, וזכיה אחת נוספת בשנת 1990 להשלמת העשור – יותר נצחונות מכל רץ אחר בהיסטוריה.  פעמיים שבר את שיא המסלול "בירידה" (שיאו 5:24:07 משנת 1986 החזיק מעמד 21 שנים), שלוש פעמים שבר את שיא המסלול "בעליה" (כל שנה כיוון הריצה מתחלף, אתייחס לנושא הזה מעט בהמשך).  הוא היה הרץ הראשון שרץ מהר מ – 5:30 ב"עליה".  במקביל, הוא ניצח שלוש פעמים ברציפות בריצת London to Brighton למרחק 54 מייל (כולל התוצאה המהירה בכל הזמנים למרחק 50 מייל על מסלול פוינט טו פוינט).  הוא ניצח באליפות ארה"ב הפתוחה למרחק 50 מייל (התוצאה הרשמית השניה בכל הזמנים).  בשנה האחת שבה ויתר על השתתפות בקומראדס הוא קבע שיא עולם (דאז) למרחק 100 קילומטרים.  אלו המספרים.

(* פורדייס נולד בהונג קונג ועבר עם משפחתו לדרום אפריקה בגיל 13)

***

ביום ראשון הקרוב ייערך מרתון הקומראדס המסורתי.  מה שמרתון בוסטון הוא לריצת המרתון בארה"ב, מרתון הקומראדס הוא לדרום אפריקה.  בעצם, הרבה יותר מכך.  המירוץ שהחל בשנת 1921 הפך למסורת ולגאווה לאומית יוצאת דופן.

פורדייס בעצמו תיאר זאת היטב בראיון לאתר Ultrarunning מהשנה שעברה (פורדייס השתתף במירוץ בסך הכל 30 פעמים, גם כשסיים את פרק הריצה התחרותית בחייו):

It is special for South Africans because it is one of our unique athletic events. It is part of our folklore. I first thought of running Comrades when I was eight years old. Any South African can run and
finish Comrades. Many dream about doing so, and many run Comrades once in their lifetime. It is a national treasure.

וה – passion המיוחד של רבים מתושבי דרום אפריקה למירוץ הזה הוא תופעה מיוחדת שבאמת קשה להסביר.  אתגר של ריצת 89 קילומטר נתפס כסוג של "ספורט לאומי", לאו דווקא תחרותי, כחלק מהאתוס הקהילתי.

כל מי שקורא את ספר הריצה – "תנ"ך הריצה" – של פרופ' טים נוקס The Lore of Running   – מגלה עד מהרה שבצד הכבוד לריצות המרתון, ה"קומראדס" מצוי בדרום אפריקה ברמת קדושה אחרת.

***

בואו נדבר רגע על ה – Up לעומת ה – Down.  הפרש הגובה בין  Pietermaritzburg ל – Durban הוא כ- 650מ' בערך, וההפרש בין הנקודה הגבוהה ביותר (810מ') לבין הנמוכה ביותר (46מ') גדול עוד יותר.  ההבדל הזה הוא מאד משמעותי, גם כשהוא מתפרש על פני כמעט 90 קילומטרים.  באופן מסורתי, כיוון הריצה משתנה בכל שנה – שנה אחת ב"עליה", שנה אחריה ב"ירידה".  גם מרחק הריצה מעט שונה – 87 קילומטרים בעליה, לעומת 89 במסלול לכיוון הירידה.  השנה הריצה תהיה ב"ירידה", וכדאי לשים לב שהפסד הגובה העיקרי הוא בחצי השני של הריצה.  לגרף גבהים.   אל תזלזלו לרגע ב"ירידה" הזו.  הפרש הזמן בין שיאי המסלול ב"עליה" ו"בירידה" הם רק 4 דקות – (5:24:49 לעומת 5:20:49) – שניהם של לאוניד שווטסוב הרוסי (שסיים במקום ה – 13 במרתון האולימפי באתונה 2004)  אך יש לציין שמסלול הירידה ארוך יותר בשני קילומטרים (89 לעומת 87).  חשוב יותר, הריצה היא ריצה של שחיקה ונזק מתמשך לתאי שריר, בירידה עוד יותר מהעליה.  הירידה/עליה גם ממש לא רציפים.  כלומר, יש לא מעט עליות לא פשוטות בתוך הירידה הזו, כביכול.  ודווקא המעבר בין עליות לירידות מייצר את האתגר האמיתי, מבחינת התגובה הפיסיולוגית.  בריצה כזו, הירידות מכריעות את הרצים לא פחות מאשר העליות, והסיבה, בשתי מלים:  "כיווצים אקצנטריים".  (הסבר מפורט יותר למעוניינים, בפוסט שלי כאן, סעיף שלישי).

היבט מעניין נוסף הוא שכיוון הריצה – עליה לעומת ירידה – משרת יתרונות פיסיולוגיים של רצים מעט שונים.  בכל ההיסטוריה של הריצה היו שניים בלבד שהחזיקו בשיאי המסלול לשני הכיוונים – פורדייס ושווטסוב.

אז אם מישהו יספר לכם שהוא רץ בקומררדס ואתם חושבים להגיד, "אה, בירידה…" – תחשבו שוב.  או לפחות תבדקו את זה קודם על עצמכם.

***

ברוס פורדייס היה גדול אלופי הקומראדס, יתכן של ריצות האולטרה מרתון בכלל.  שיאו האישי לריצת מרתון רגילה היה 2:17.  הקונסיסטנטיות שלו במירוצים הארוכים יותר ובוודאי בקומראדס בלתי-ניתנת לתפיסה.  עשור של שליטה מוחלטת.  בהתחשב בכך, מפתיע להיווכח כי לפורדייס היתה תפיסה מתונה, מינימליסטית, ביחס לאימונים ולהכנה.  קודם כל, הוא דגל בעקרון של "להתחרות מעט".  כלומר, מעט אבל כשחשוב.  הוא האמין שרץ מסוגל לבטא את מלוא יכולתו בתדירות לא גבוהה, ושצריך לבחור ולתזמן נכון את המירוצים.  הואהדגיש שטעות נפוצה בקרב רצי מרתון ומעלה היא להתחרות יותר מדי.  לכן הוא השתתף בעשרות ריצות מרתון כריצות קלות מבחינתו, בלי שום ניסיון להתחרות.  פורדייס הסביר גם שהוא גילה שתחילת אימונים בנפחים גבוהים מוקדם מדי היא מיותרת ומכשילה.  לקראת קומראדס ביוני, בחודשים ינואר פברואר הוא לא נהג לרוץ ריצות של מעל 25 קילומטר ו – 130 ק"מ לשבוע.  גם בשיא תקופת ההכנה נהג לרוץ לא יותר מ – 180 ק"מ, ומספר מצומצם בלבד של ריצות מאד ארוכות (מעל מרחק המרתון).  לעומת זאת, הוא שילב חזרות קצרות בעליות באופן קבוע, ובפירוש דגל מבחינתו ב"איכות לפני כמות".  הוא גם הותיר את אחד הציטוטים המפורסמים על כך שאסור לרץ עייף להסס מלקחת יום מנוחה כשצריך.  הסברים מפורטים על גישת האימון שלו ניתן למצוא בספרו המצוין של טים נוקס.

***

בראיון המצוטט למעלה מרק בלומפילד שאל את פורדייס מי היה המתחרה הכי קשה שלו.  הוא השיב ללא היסוס שמדובר בחברו הטוב אלן רוב, שבעצמו ניצח את הקומראדס ארבע פעמים.  ב – 1980  רוב ניצח את פורדייס וב – 82 הסדר התהפך.  הם נשארו חברים טובים מאז, עם הרבה הערכה הדדית "למרות שאלן אוהד פנאטי של ליברפול ואני אוהד של מנצ'סטר יונייטד".

***

Shout Out- שני רצים של מועדון ארוחת הבוקר  יזנקו לקומראדס שוב ביום ראשון הקרוב.   לא סתם שני רצים, אלא הכי יציבים, הכי פחות "מרעישים". תמיד צנועים ושמחים עם הריצה שלהם, וההצלחות רודפות אחריהם הרבה יותר משהם רודפים אחריהן.  שניים שהמשפט "בסך הכל רצינו לרוץ וליהנות" כל כך תופס לגביהם, ומביא איתו שוב ושוב הצלחות.  סם שנטל ואביגדור ("ויגי") בוק.  האתגר של שניהם יהיה לחזור עם "מדליית הכסף" המוענקת לרצים המשלימים את המרחק בפחות מ – 7:30 שעות – אחד מאתגרי האיכות המשמעותיים ביותר עבור רץ אולטרה, עבור רץ ארוכות בכלל.  נעקוב ונחזיק להם אצבעות!

 

samandviggy

 

עוד על הגיבורים וההיסטוריה של הקומראדס (כולל פורדייס), בקליפ:

ובונוס- סיכום של עפר שלח לקומראדס 2010 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>