xcvbxc
steve_jones_cover (1)

 

ג'ונס.  סטיב ג'ונס.

ביום ראשון שעבר התקיים מרתון שיקגו.  הבלוג אכזב.  המרתון עצמו, כלומר הרצים, קיימו!  המנצח אליהוד קיפצ'וגה – בעבר אלוף עולם ל  – 5,000 ומן הרצים המהירים אי פעם ל – 5,000 ו – 10,000מ' (וגם במרתון) ניצח בצורה משכנעת בתוצאה של 2:04:11ש' ונראה שוב פשוט מעולה.  סמי קיטווארה ודיקסון צ'ומבה הקנייתים קבעו שיאים אישיים של 2:04:28ש' ו – 2:04:32ש' (בונוס טריוויה:  זו התוצאה המהירה אי פעם למקום שלישי במרתון).  ימים טובים- 2:04 למרתון כבר לא מדגדג בכלל את סף הריגוש שלנו, הא?

רביעי סיים קנניסה בקלה, ב – 2:05:51ש' בלבד – תזכורת שגם עבור קנניסה, גדול רצי המסלול, השיפור מ – 2:05 ל – 2:03 רחוק מלהיות מובן מאליו.

רגע, מה הקטע עם הדיווח המאוחר הזה?  היה כבר…

כן, בהחלט היה כבר.  אך בשידור של המרתון, האמריקאי, הגרוע במיוחד (איכשהו הם הצליחו לפספס כל אחת ואחת מהבריחות, ונדמה שלא היה מחלק מים אחד לאורך המסלול שהם לא ראיינו כדי להצליח בכך) היתה בכל זאת נקודת אור:  למשך כמה דקות סטיב ג'ונס, האחד והיחיד, עלה לשידור.

30 שנים עברו מריצת המרתון הראשונה שסיים סטיב ג'ונס – סטיב מי? –  בשיקגו.

30 שנים הן הצדקה להיזכר.  הן הצדקה לפוסט על "החיים לפי ג'ונס".

***

המידע והציטוטים המובאים בפוסט מבוססים על שתי כתבות שפורסמו בחודשים האחרונים על סטיב ג'ונס.  הראשון מאת Sarah Barker, השני מאת Roger Robinson עבור Runner's World.

***

ב – 1984 היה סטיב ג'ונס הוולשי בן 29.  באוגוסט הוא סיים במקום השמיני בריצת ה – 10,000מ' במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס.  כמה חודשים לפני כן הוא סיים שלישי באליפות העולם במירוצי שדה.  לא רע.  סולידי.  שנה קודם לכן הוא התנסה לראשונה בריצת מרתון, בשיקגו, אך זינק כשהוא פצוע ופרש בסביבות הק"מ ה – 24.  על קו הזינוק של מרתון שיקגו של 1984 – איש לא ספר אותו, רץ וולשי לא מוכח, שמעולם לא סיים מרתון.  התייצבו שם רוב דה קסטלה האוסטרלי – שיאן העולם, האלוף האולימפי הטרי קרלוס לופש מפורטוגל,  ג'ף סמית' הבריטי שניצח במרתון בוסטון כמה חודשים קודם לכן, וכמה רצים קנייתים כמובן.

למעשה, גם במהלך הריצה, כשג'ונס כבר היה בדרכו לנצחון ולשיא עולם חדש, השדרים קראו לו סמית', כי הבריטים האלו  – סמית' או ג'ונס – מה זה כבר משנה?

השם הוא ג'ונס.  סטיב ג'ונס.

***

זו היתה ריצת מרתון שונה מכל מה שנראה עד אז, אולי גם מאז.  אולי המילה היא חוצפה.  אולי פשטות.  אולי קשיחות.  ואולי משהו אחר בכלל.  המשהו הזה שגורם גם למי שלא עוקב באדיקות אחרי ענף הריצה להבין שהוא רואה אירוע יוצא דופן, ביצוע שמעבר למימוש היכולת הפיסית הצפויה.  סטיב ג'ונס רץ ללא שעון, בדבוקה המובילה.  הוא חיכה בסבלנות.  וכשהגיע לנקודת השלושים קילומטר הוא הגביר לקצב דניס קימטו כמעט.  30 שנה אחורה בזמן, אני מזכיר, ובימים ההם – קצב כזה בחלק האחרון של המרתון, למעשה מרתון בכורה, הוא משהו שאיש לא צפה.

שני מייל לפני הסיום צעק לו כריס בראשר (דמות חשובה נוספת בתולדות הריצה) מן הרכב המלווה שאם הוא ירוץ את שני המיילים הנותרים בקצב מהיר מ – 5 דקות למייל הוא ישבור את "השיא".  ג'ונס, שראה ושמע את ההתלהבות של הקהל, הניח שבראשר מתכוון לשיא המסלול.  השיא?  זה לא משהו שהוא תכנן או חשב.  הוא לא טרח לחשב מהו בכלל.

הריצה ההיא של ג'ונס היכתה את עולם הריצה למרחקים בתדהמה.  הוא סיים ב – 2:08:05ש', שיפור של 13 שניות לשיא העולם של דה קסטלה (8 שניות מהתוצאה של אלברטו סלאזאר בניו יורק – השיא שאליו התייחסו השדרים אך התברר בדיעבד שהוא נקבע על מסלול מעט קצר).  אך יותר מהתוצאה, זה היה האופן שבו הוא עשה את זה.

***

סטיב ג'ונס חזר לשיקגו שנה לאחר מכן.  לאחר שהציב את הרף גבוה, לאחר שקרלוס לופש לקח לעצמו את שיא העולם.  הפעם הוא לא חיכה.  הוא עבר את חצי המרתון ב – 1:01:42ש'! ב -1985, כן?  לא הגיוני.  הוא שילם על זה מחיר, בוודאי.  הוא דעך באופן משמעותי בשליש האחרון של הריצה.  ובכל זאת הוא ניצח שוב, הפעם ב – 2:07:13ש', שיא בריטי שלא נשבר עד היום.  שניה אחת בלבד איטי משיא העולם של לופש. (אולי חבל בדיעבד שלא היה לו שעון).

מו פארה מאד רצה לשבור את השיא הזה בלונדון השנה, ולא ממש היה קרוב.

לימים הוסיף ג'ונס להישגיו גם נצחונות במרתון לונדון ובמרתון ניו יורק ומקום שני במרתון בוסטון.

***

ג'ונס גדל בעיירה וולשית מוכת אבטלה (Ebbw Vale).  צווארון כחול מלידה.  בגיל 11 הוא התחיל לעשן.  כנער הוא עבד כפועל בחנות למכונות תפירה.  בגיל 15 הציע לו חבר להצטרף לנסיעה למירוץ והוא התלהב מההזדמנות להצטרף לטיול, בתוספת סנדביץ' והסעה חינם.  הוא סיים חמישי באותה ריצת התנסות מקרית ראשונה, וגילה שהעיסוק דווקא מתאים לו.   בגיל 16 הצטרף לחיל האוויר המלכותי ועבד כמכונאי של מטוסי קרב.  הוא עבד במשמרות.  והוא רץ.  כשלא היתה ברירה – ולעתים קרובות – הוא יצא לאימונים באמצע הלילה.  ההתקדמות וההצלחה לא הגיעו ביום אחד.  לפני היום ההוא בשיקגו 1984, כשהיה כבר בן 29, נשוי ואב לשניים, הוא לא העלה על דעתו שאפשר להתפרנס מריצה.

לא היה לו מאמן, לסטיב ג'ונס.  מקסימום, הוא הקשיב לעצות מהרצים הותיקים יותר בקבוצה.  לא היו לו מסאז'יסטים ומטפלים.  גם לא אינטרנט או גישה לספרי ריצה.  היו לו זוג נעליים, מוטיבציה ואמונה.  והוא היה badass.

אז סטיב ג'ונס הוא סיפור.  אבל סטיב ג'ונס הוא גם גישה.

זו גישה שלא לכל אחד מתאים לאמץ, אך מעניין וכדאי להכיר.  אולי בשביל הפרופורציה.  אולי בשביל המוטיבציה בימים הקשים.  אולי בגלל שיש בדברים אמת פשוטה.  לא אמת מוחלטת, אמת יפה בדרכה.

***

אמיתות הריצה לפי סטיב ג'ונס:

על הכשרון:

"אני בחור נורמלי.  פשוט התאמנתי מאד קשה.  הכשרון שלי היה בכך שהיה לי תיאבון בלתי-נגמר לעבודה קשה.  יכולתי להתאמן שבועות על גבי שבועות בלי להישבר".

על מוטיבציה ואתגר:

"כשמישהו אמר לי שאני לא יכול לעשות משהו זה היה כמו לנפנף בדגל אדום בפני שור.  הייתי דורש מעצמי יותר, מתרכז יותר, ומסמן "וי" ליד עוד 'אתה לא מסוגל לעשות את זה"

על מדע האימונים:

"אני עושה את זה פשוט.  בלי מדע, בלי מד-דופק.  שום דבר שבא מספר.  פשוט לרוץ לפי האינסטינקט.  I ran by the seat of my pants.  לא רואים את זה יותר היום.  לא דאגתי מה הזמן.  המתחרים היו השעון שלי".

וגם:

"זה היה פשוט עניין של לנעול את הנעליים ולצאת לריצה".

על השעון:

"אף פעם לא ענדתי שעון במירוצים ובכלל לא ידעתי מה היה השיא".  "האימונים שלי התבססו על תחושת מאמץ, אז בשביל מה לרוץ לפי שעון בתחרות?"

על אסטרטגיית מירוץ:

"אתה צריך לרוץ יחסית חזק עד לשישה המייל האחרונים, ומשם להתחרות.  זו ריצה ארוכה של יום ראשון שבסופה 10k חזק".  וגם:  "במייל ה – 19 הייתי מוכן.  ומשם – You just go for broke".

על אמונה בעצמך:

"אף פעם לא היו לי ספקות לגבי מה שאני עושה.  מצב הרוח משתנה, עולה ויורד.  אתה עייף , עייף עייף, ואז פתאום יום אחד, אתה רושם 'הרגיש טוב'.  אף פעם לא ישבתי ואמרתי 'פאק, מה קורה לי'.  לא התעסקתי בשלילי.  סליחה על השפה".

דע את מקומך, ואל תיקח שום דבר כמובן מאליו:

"תמיד אמרתי:  You're always a hamstring injury away from oblivion""

על הגילוי:

"כן, היום ההוא בשיקגו שינה את חיי לתמיד".

ועל פרספקטיבה בדיעבד:

"Sometime I thought it was the worst thing I ever did, breaking the world record that day in Chicago.  But for the most part it was the best thing I ever did".

להמשיך לרוץ.  ואולי יום אחד נבין.

 

 

 

 

 

One thought on “סטיב ג'ונס”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>