xcvbxc
Walter_george_jpg

 

(נכתב במקור לאתר דה באזר)

כך פועלת תיאוריית משק כנפי הפרפר בדה באזר:  דורפן מתקשר לשירות לקוחות של חברה גדולה ונתקל באיש שירות לקוחות מאד לא יעיל בשם ג'ורג'.  דורפן (כנראה, כמו כל אדם מאז הניינטיז שנתקל באנשי מכירות לא יעילים בשם ג'ורג') נזכר בג'ורג' קסטנזה.  מן הסתם, בהמשך לכך (ובלי שהוא כתב את זה) בג'ורג' סטיינברנר. ומשם אסוציאצית ג'ורג' כבר רצה ומאיצה מהירותה.  אז דורפן כותב חידון מקסים על "אנשים ששמם ג'ורג'" ומדליק את כולנו.  וכך האסוציאציה מפיצה את עצמה, מתרחבת ומתרבה.  פתאום יש רגע של חסד לכל הג'ורג'ים, ו – By George, she's got it.  ומבחינתי, שכרגיל לא מצטיין במיוחד בחידון, אני מרגיש שחסרה שם שאלה מס' ארבע שתים-עשרה ושלושת-רבעי (חכו, עוד מעט יגיע ההסבר).

אז גם אני מוצא את עצמי נשאב – הרי לא הייתי יכול לעזוב את זה גם אם רציתי – לכתוב שני פוסטים, על שני ג'ורג'ים. אבל לא סתם ג'ורג'ים.  הראשון, הנוכחי, על וולטר ג'ורג' – תייגו אותו תחת טריוויה היסטורית.  מאיפה כל העסק התחיל בעצם.  השני, הפוסט הבא שייכתב בהתאם למצב הרוח, יהיה על ג'ורג' מאלי (בעצמו חובב של ג'ורג' קסטנזה).  אותו אפשר יהיה לתייג תחת "מקורות ידע והשראה" ("מאלמו" הגיח באופן די קבוע אל הפוסטים שלי במהלך השנים).

ג'ורג' שלישי, ברנרד שו כתב:  "אתה רואה דברים כפי שהם ושואל למה.  אבל אני חולם על דברים שלא היו ושואל למה לא".

ולכן, נתחיל מוולטר ג'ורג'.  האלוף של התקופה הויקטוריאנית.  רץ-העל הראשון.

gbshaw

 

בשנת 1878 עמד שיא העולם לחובבים בריצת המייל על 4 דקות, 24 וחצי שניות (כך מדדו ורשמו אז).  שיא "המקצוענים" עמד על 4:17 ורבע.  וולטר ג'ורג' היה אז צעיר אנגלי בן 19, שוליה לכימאי, שהספיק להתנסות במעט תחרויות, על בסיס אימונים מינימליים. מושג מקצועי של ממש – לא היה לו.  אבל הוא רשם במחברת הרישומים הפרטית שלו שהוא ירוץ מייל ב – 4:12 דקות.  הוא גם רשם את הספליטס (זמני ביניים) שהעריך שיידרשו לשם כך:  59, 2:02, 3:08.  נועז?  כן, בהחלט אפשר להגיד…

45 שנים מאוחר יותר, בשנת 1923, העמיד פאבו נורמי הפיני המעופף את שיא העולם על 4:10.4 דק'.

בחצי המאה כמעט שבין הרישום הנועז במחברת ועד לנורמי, רץ אחד ורץ אחד בלבד היה "אלוף האלופים" – The Champion of Champions.  הוא הרץ שהדיון בהיסטוריה של התפתחות הריצה למרחקים ארוכים כעיסוק ספורטיבי רציני כמעט תמיד יתחיל ממנו.  הרץ הזה היה וולטר ג'ורג'.  וזו תמצית הסיפור שלו.

שיאי ריצת המייל – מעקב והכרה:

בגלל שאדבר כאן על "שיאים" ועל "הפעם הראשונה" ושאר ביטויים כאלה, חשוב שקודם נשים את הדברים בהקשר ההיסטורי.

רובכם מכירים את שני רגעי השיא המיתולוגיים של ריצת המייל (ואם שכחתם, אתם מוזמנים לקרוא כאן תזכורת).  ב- 6.5.54 רוג'ר באניסטר היה לאדם הראשון שרץ מייל מהר מ – 4 דקות.  בהמשך אותה השנה, במשחקי האימפריה בואנקובר, ניצח באינסטר את ג'ון לנדי האוסטרלי בריצה שכונתה ה- Race of the Century.

לפני כמה שנים צצה טענה חדשה, בהחלט מפתיעה, מפיו של היסטוריון הספורט פיטר ראדפורד.  ראדפורד גילה תיעוד לריצות של מייל בפחות מארבע דקות, כבר במאה ה – 18.  לטענתו ג'יימס פארוט רץ את ריצת המייל הראשונה המתועדת בפחות מארבע דקות כבר בשנת 1770.   לקריאה נוספת.

אך נניח את הדיון הזה, המרתק כשלעצמו, בצד, ונחזור אל המעקב הרשמי אחר שיאי המייל.  המעקב החל באמצע המאה ה – 19. אז גם החלו לראשונה להתחרות באופן מסודר, על מסלולי ריצה מדודים באופן תקני.

הכרת השיאים הרשמית של ה – IAAF החלה בשנת 1912 בלבד.  עד אז, תועדו שיאים בנפרד ביחס לקטגוריית "חובבים" לעומת קטגוריית "מקצוענים".

ה"מקצוענות", במונחי התקופה, נחשבה לעיסוק נחות ושללה את האפשרות להשתתף באליפויות הרשמיות.  הריצה המקצוענית התבססה על הימורים (בדומה למירוצי סוסים).

Walter_george_jpg

 

חזרה לוולטר ג'ורג'

בשנת 1882, בגיל 23, וולטר ג'ורג' קבע שיאי עולם לחובבים בכל המרחקים משלושת-רבעי מייל ועד לריצת 10 מייל.  היו חסרים לו 37 יארד בלבד לשבירת שיא ריצת השעה.  הוא זכה ברצף של אליפויות אנגליה במירוצי שדה.  באליפות האתלטיקה הוא ניצח את תחרויות החצי מייל, מייל וארבעה מייל  – כולן באותו היום.  ב – 1884 חזר על ההישג והוסיף לו גם את האליפות בריצת ה – 10 מייל כמה ימים לאחר מכן.  הוא רץ 10 מייל ב – 49:29דק'.

עד לשנת 1884 שיפר ג'ורג' את שיא החובבים למייל שלוש פעמים, והוריד אותו מ – 4:26 עד ל – 4:17 ושתי חמישיות.  מי שכתבו עליו מזכירים גם ריצת אימון בשנת 1885 שבה רץ 4:10.2 דק'.  המסלול נמדד ונמצא ארוך בשישה יארד.

בזמן שלג'ורג' לא היו מתחרים בקרב החובבים, בקרב המקצוענים שלט באותה התקופה וויליאם קאמינגס הסקוטי.  שיאו (משנת 1881) היה 4:15 וחמישית השניה.

שני אתגרים נשארו לוולטר ג'ורג':  לנצח גם את קאמינגס כדי לפתור את השאלה האחת שנותרה פתוחה, והדברים ההם שרשם אז במחברת ההיא, שבע שנים לפני כן.

ג'ורג' – קאמינגס 1 – 

ביום ה – 31 לאוגוסט 1885 נאספו כ – 30,000 איש(!) באיצטדיון לילי ברידג' (שליש מייל להקפה, מסלול מלבני) כדי לצפות בתחרות הגדולה בין ג'ורג' לבין קאמינגס.  כשג'ורג' הגיע לאיצטדיון הוא נאלץ לטפס בסולם מעל לקהל כי לנסות לחצות דרך ההמון היה מסוכן מדי.  ההימורים העדיפו את קאמינגס.  אבל ג'ורג' פתח מהר.  58 גבוה לרבע המייל הראשון. 2:01 בחצי המרחק.  קאמינגס נשאר צמוד אליו.  בכניסה לרבע האחרון, ב – 3:07.5 כשהקהל בשיא הצפייה, ג'ורג' המשיך ללחוץ.  200 מטר לפני הסוף קאמינגס הבין שהוא הפסיד ועבר להליכה.  ג'ורג' ראה את זה ועבר להליכה גם כן (כי הדבר החשוב היחיד היה הנצחון), עד שהבחין שקאמינגס חוזר לרוץ שוב.  ג'ורג' ניצח בזמן של 4:20דק', למרות ה"הפסקה".  גם זה סוג של נצחון.  אבל אנטי-קליימקס.

קאמינגס החזיר לג'ורג' כשניצח אותו בתחרויות למרחקים של 4 מייל ו – 10 מייל בהמשך אותה השנה.

ג'ורג'  – קאמינגס 2 – 

בדיוק שנה מאוחר יותר, ב – 23.8.86 התקיים ה – Rematch, ה -Mile of the Century המקורי.  הפעם בפני 20,000 צופים שצרו על המסלול.

ג'ורג' וקאמינגס רצו מהר, וכתף אל כתף:  58.25, 2:01.75, 3:07.75.  הפעם קאמינגס פרץ קדימה והוביל בעשרה יארד.  פרץ, אבל מוקדם מדי.  ג'ורג' תפס אותו בכניסה לישורת האחרונה וניצח את הריצה בשיא עולמי של 4:12.75דק'.

אחד הצופים תיאר דממה מוחלטת שנפלה באיצטדיון בצפייה לפרסום הזמן הרשמי.  ועם ההודעה על התוצאה הוא תיאר את השאגה:

‘Such a roar thrills me now as I write this… thousands broke loose from every quarter and rushed madly across the ground towards the victor’.

הפעם הבאה שהעולם יראה תוצאה כזו תהיה רק ב – 1915, כשנורמן טייבור האמריקאי יקבע 4:12.6.  והבא אחריו היה נורמי.

וולטר ג'ורג' קיים את התחזית/החלום שלו, והקדים את העולם בשלושים שנה.

 

אימונים ותפיסה – 

תורת אימון בריצות למרחקים בינוניים וארוכים לא היתה קיימת.  קאמינגס, לפי התיעוד, התבסס על הליכות ארוכות, ריצה קלה של מייל אחד ליום, ופעם-פעמיים בשבוע ריצה של מייל מהיר.

ג'ורג' צוטט כמי שהגדיר פילוסופיית אימון שהתבססה על "beer and enjoyment".  הוא נהג לשתות, וגם לעשן.

מבחינה מקצועית, בשנים הראשונות האימונים שלו התבססו על תרגיל שכונה 100-up: בעצם מעין ריצה במקום  תוך הרמת הברכיים לגובה החזה בשיא המהירות, כמאה פעמים.  הוא ביצע את התרגיל הזה כל יום.  בנוסף הוא ביצע תרגילי גמישות למיניהם.

בהמשך הקריירה שלו, החל מ – 1882, הוא נהג לרוץ פעמיים ביום – ריצות איטיות של 1-2 מייל וריצות מהירות של 400 עד 1200 יארד + תרגילי ספרינט.  הוא המשיך לבצע באדיקות את "תרגיל המאה".

בין האימונים הוא נהג  לעשות אמבטיות במי מלח  – brine.

במושגים שמאז נורמי, בוודאי של ימינו, אלו כמובן לא היו ממש אימונים.  ואפשר רק לדמיין לאילו תוצאות ג'ורג' וקאמינגס היו מגיעים אילו גם ידעו להתאמן.

בספרו מ – 1968 מסכם Lovesey את החשיבות ההיסטורית של ג'ורג' להתפתחות אימוני הריצה:  "George's contribution to running was that his intellectual approach to training brought a sense of purpose to the sport".

ואולי הוא פשוט סיפק דוגמה היסטורית שהציתה את החלום.  הוא היה אחד מגיבורי תקופת הפרה-היסטוריה של הריצה.

בשנת 2010 הוא נבחר ל – Hall of Fame של האתלטיקה הבריטית.

מקורות:

לצורך כתיבת הפוסט נעזרתי במקורות האלה:

Tim Noakes, The Lore of Running, בפרק Learning From the Experts   (ספר ההדרכה הראשון שהייתי ממליץ עליו, ולו רק בזכות הפרק הזה).

מקורות שונים באינטרנט (הצפויים…) המסתמכים על הספר   Hadgraft, Rob (2006). Beer and brine : the making of Walter George, athletics' first superstar

נוקס הסתמך בעיקר על ספרו של Lovesey:

Peter Lovesey, Five Kings of Distance

על תרגיל ה – One Hundred Up אפשר לקרוא כאן (כולל הסברים של וולטר ג'ורג').

טבלת התפתחות שיא העולם בריצת המייל

 

 ועוד ג'ורג' – 

בדיוק היום, 13 שנה לפטירתו –

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>