אני מודה שעוד לא התאוששתי מהHigh, אבל הרבה מילים הסתובבו לי בראש מאז אתמול, אז הנה כמה מהן.
לפני כמה שנים, כשרק התחלתי לקחת את הריצה טיפה יותר ברצינות, רצתי בבית שאן. עשיתי 1:33:45, והייתי די משוכנע שאני מתקרב לקצה גבול היכולת שלי. הו, התמימות.
שנתיים וחצי כמעט חלפו מאז המרתון האחרון שרצתי, בברלין 2010, וכמו שאומרים במקומותינו, מסתבר שככל שאתה מתאמן יותר - כך אתה הופך להיות יותר כשרוני. מין צירוף מקרים פלאי שכזה. אז ביוני יולי ניסיתי טיפה לעבוד על מהירות, אבל זה לא היה באמת מאמץ מרוכז ועקבי. אוגוסט היה חם, ובספטמבר התחלתי לעבוד במשנה מרץ, כשהמטרה הכללית היא שיא אישי (3:06:45 כתוארו אז)
וכמו לפני כל מרתון, גם השנה לא היתה תכנית אימונים מוגדרת, ותתפלאו - אפילו לא מטרה מוגדרת. גם הסאב-3 נולד רק אחרי בית שאן, והתכוונתי לכל מילה כשאמרתי שאני מכוון לשיא אישי באיזור ה3:00 - 3:03 כי באמת חשבתי שזה הגבול העליון שלי. הו, התמימות 2. זו לא היתה תקופת אימונים מתוחכמת במיוחד, או קשה באופן יוצא דופן. כדי לאמת את זה נכנסתי לבדוק מה אומר הגארמין על תקופת האימון: אוגוסט מביך, ספטמבר עם 320 ק"מ, אוקטובר 403, נובמבר 430, ודצמבר 348. עם מספרים כאלה אני מניח שיומן האימונים של המועדון היה מקיא אותי החוצה, ואם מדברים על סאב 3 בטח זה היה מעורר צחוק גדול. אי שם בקיץ עוד רצתי עם חבורת גיסר בלחות של ת"א, ודידיתי בקושי בקצבים לא באמת מאתגרים.
מצד שני הארוכות של החודשים האחרונים היו מוצלחות מאוד, ואימון האיכות השבועי (אחד בלבד, ולעולם לא אינטרוולים קצרים מ1,000 מטר) הראה סימנים חיוביים בקצבים שלא הייתי בהם אף פעם. הטייפר היה רגוע מאוד, ולמעשה מאז שבת רצתי רק פעם אחת, וגם היא בחדר כושר, 8-9 ק"מ. מישהו באמת מאמין שאפשר ככה לרדת מה3?
הגעתי לקו הזינוק מאוד ממוקד, עם כוונה לנסות לרוץ בקצב של 4:14 - 4:15 עד נקודת ה30 ולהחליט אז איך ממשיכים. מזג האוויר סך הכל האיר פנים, ולמרות רוחות דרומיות, לא היה באמת קשה לשמור על הקצב. לא תכננתי לרוץ עם פייסר אבל בקילומטר השני פתאום ראיתי אותו ואת הדבוקה שלו לפני אז הצטרפתי. הפייסר המקצועי והחביב אריאל רוזנפלד שמר יפה על הקצב כפי שתראו למטה. זו פעם ראשונה שלי עם פייסר ועצם הידיעה שאתה לא צריך כל הזמן לווסת את הקצב שלך מורידה הרבה עומס מנטלי. המחיר הוא היתקלויות ברגליים מידי פעם, ומרפק שחטפתי לפרצוף ממישהו בק"מ השמיני, מחיר נסבל סך הכל. אחרי נקודת הסיבוב הרוח ניסתה להרים ראש, אבל אני לא באתי השנה כדי לחפש תירוצים. הרגשתי חזק, ואפילו סייעתי לאריאל קצת לשבור את הרוח כשיכולתי. ידעתי שזה ישתלם לי, בעיקר מנטלית. בסביבות הק"מ ה35 הרגשתי שיש לי עוד כמה שניות ברגליים והשארתי אותו קצת מאחור. אגב, מדבוקה של בערך 30 רצים, 5-6 (כולל יערה) יצאו קדימה באיזור הקילומטר ה34, וכל האחרים נשרו במהלך הדרך.
באיזור הק"מ ה38 כבר ברור לי שיש לי את זה. אני רואה את ארז לפני, ואנחנו רצים קצת יחד, והנה יורם לפנינו, אומר לי שאני הולך לעשות את זה. אני מפטיר לו "נראה לך?" ומגלה כל מיני שרירים ברגלים שלא ידעתי שיכולים לכאוב. אני לא מאבד את הריכוז, חולף על פני עוד רצים ומרגיש כמו בסרט.
לפני הסיום עוד כמה מכרים זורקים קריאות עידוד, ובסיום אחותי וההורים מחכים, ורואים אותי מסיים קורן מאושר. מודה שלא התרגשתי ככה אף פעם בסיום ריצה, מין תחושה שהכל מתחבר לך, ושהגעת לסוג של שיא, שכנראה לא יחזור. כן יורם, כל הכוכבים נעמדו להם בשורה הנכונה, ואני אפילו לא ידעתי. חצי ראשון 1:29:40, חצי שני 1:29:12. הגארמין הראה 42.37, אבל למי איכפת?
ספליטים של 5 ק"מ:
0-5 21:08
5-10 21:06
10-15 21:02
15-20 21:02
20-25 21:11 (הנה הרוח מנסה להרים ראש)
25-30 21:06
30-35 21:05
35-40 21:03 (הסוסים מריחים את האורווה)
40-42.37 10:03
"וזה יבוא, כמו קו חרוט על כף יד, זה יבוא
בטוח בעצמו, כאילו היה שם תמיד וחיכה רק שנבחין בו
וזה יבוא, אתה תראה, הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו".
http://www.youtube.com/watch?v=gJj1Xtdt8ZQ