xcvbxc
Tracy-McGrady

Otherworldly – תהילת ההחמצה

 

***

"אל תסתיר את כשרונותיך. כי לשימוש הם נועדו. מהו שעון שמש המונח בצל?" (בנג'מין פרנקלין).

"The saddest thing in life is wasted talent. The choices you make will shape your life forever" (A Bronx Tale)

לכאורה זהו פרדוקס. ביום שבו שחקן זוכה להכרה הגדולה מכל ונבחר ל"היכל התהילה", כולנו חושבים על ההחמצה, על מה שיכול היה להיות, על כישרון מבוזבז, או לפחות שלא מוצה, שלא התחבר לתכלית. שחקן שהיה פעמיים מלך הסלים בליגה הטובה בעולם, אתלט וירטואוז, אסתטיקת הכדורסל במיטבה, שבע פעמים אול-סטאר, עשרות הופעות מהסוג שבגללן אנחנו אוהבים כדורסל, וספורט בכלל. ועדיין תהילתו תיזכר ותסמל תמיד ההחמצה הגדולה. הפוטנציאל והכישרון הגדירו את הצפיות. ואלו כמו אלו תומצתו במילה אחת על-ידי מי שהיה מאמנו ביוסטון רוקטס, ג'ף ואן גנדי: Otherworldly (שלא מהעולם הזה).

ואן גנדי לא התכוון להחמיא למגריידי אלא להביע תסכולו מאי-מימוש ההבטחה. תמיד שפטנו את מגריידי לחומרא. והוא שפט את עצמו עוד יותר.

אני רוצה לכתוב על מגריידי מזוית מעט אחרת, זווית אישית. חוץ מזה שהוא היה אחד השחקנים האהובים עליי (חבריי הטובים ביותר זוקפים זאת בקביעות לחובתי) אני חושב שאנחנו זקוקים לדמויות כאלו ב"היכל התהילה" – הממשי או הוירטואלי. דמויות שמסמלות ניצוצות של השראה. שמזכירות שיש ערך אינטרינזי לאסתטיקה הנדירה, לכישרון שהוא כל כך מיוחד אך לא תמיד מתחבר לתכלית יחידה או ברורה; שלא כל דבר נהדר נבחן במונחי התועלת או השורה התחתונה אלא באפקט ה"wow" שחיוני כל כך לספורט, ולחיים בכלל.ליכולת והמוטיבציה לעשות דבר מסוים הכי יפה והכי מיוחד שאפשר. דמויות כמו מגריידי מזכירות שלא הכל מושלם (גם לא אצל דמויות שנדמות דמיוניות). לא כל ההחלטות נכונות, לא הכל תלוי בנו, גם הכישרון הגדול ביותר איננו חסין ואיננו עמיד לתמיד, שלפעמים דווקא הקלות שבה ההישגים באים יכולה להיות גם מחסום, להצר התקדמות, להוליך שולל. אך הרגעים של ה-wow נשארים לתמיד.

היו שני שחקנים כאלו, עבורי. הראשון היה אנפרני הארדוויי והשני טרייסי מגריידי. תליתי בהם הצפיות הגבוהות ביותר, מדי פעם בגדתי ואהבתי אותם יותר מג'ורדן אפילו. וככל שלא מימשו, האהדה שלי אליהם גברה ולא נחלשה.

היחס שלנו אל טרייסי מגריידי יכול לספר לנו משהו על עצמנו ועל מערך הצפיות שלנו. מגריידי יהיה תמיד האנטי-תיזה למצליחנות המושלמת של ג'ורדן; לסופרסטאריות הכפייתית והכופה של לברון; לשלמות היסודתנית של דנקן ופופוביץ'; ל-moxie שהגדיר את מג'יק ובירד ואפשר להם לרחף מעל למשחק ולהכתיב את רצונם; ליכולת לתעל באופן מדויק אפילו את האגו הגדול מדי, כמו קובי; למזל הנסיבתי שמקיף לפעמים כוכבים בקבוצה המושלמת; אך גם לאופי, סבלנות, מוסר עבודה וקבלת החלטות – שמגריידי לא הצטיין בהם.

אנחנו מודדים גדולה בתועלת ובתכלית: מספר אליפויות, זכיות ב-MVP, טורי הניצחונות. אלו הם מפתחות הכניסה להיכל התהילה. לכן הנאום של מגריידי היה נאום של צניעות מודגשת (במהלך קריירת המשחק הוא לא היה צנוע – הצניעות היא רק בחשבון הנפש שנערך בדיעבד), כנות וכמעט התנצלות, ביטוי מר-מתוק לאכזבה שתלווה אותו תמיד, גם ברגע הגדול של ההגשמה: "אתם מבינים, אשתי ראתה בי משהו במעלית שלא הצלחתי להודות בו בעצמי ולהגיד בקול רם. היתה סיבה לכך שהיא רצתה שאני אסתכל במראה ואגיד שמגיע לי להיות בהיכל התהילה, והיתה סיבה לכך שלא יכולתי לעשות זאת. ברגעים החטופים שבהם היא ביקשה ממני להגיד בקול רם שמגיע לי להיות בהיכל התהילה, עברו לי בראש זיליון מחשבות – כל הסיבות למה לא מגיע לי להיות כאן. חשבתי על כל שחקני האן.בי.איי הגדולים שהשיגו כל כך הרבה דברים, והתחלתי להשוות את עצמי אליהם. כל כך קל להתמקד במה שאין לך ושלא השגת. לכן אני אסיר תודה לאנשים שראו בי משהו, שהאמינו בי, כאשר, אולי, אני רוב הזמן לא האמנתי בעצמי. אנשים שראו את האדם ולא רק את הספורטאי".

דן דוויין כתב השבוע כי הסתכלות על מגריידי כנער הפוסטר של הזדמנויות מבוזבזות היא לפחות בחלקה פונקציה של הנטיה שלנו כצופים, ככותבים, כמנהלים וכאוהדים לדחוס שחקנים מוכשרים אל חדר סגור היפרבולי (hyperbolic chamber), להטמיע בהם החלומות וללגלג (או לכעוס) כשהם לא יוצאים תוצרים טהורים ומושלמים, בדיוק כפי שהדמיונות שלנו צפו.

וזה הסיפור של מגריידי. שהדמיונות שלנו צפו. הם צפו הכי רחוק שאפשר. כשהגיע לטורונטו כרוקי אני ראיתי אותו, יחד עם בן דודו וינס קרטר, כג'ורדן ופיפן הבאים. הכישרון המושלם, ברור היה שזה רק עניין של זמן. ולא הייתי היחידי שדמיין, כמובן. כשזהו רף הצפיות ממך בגיל 19, כשכך מוגדר מבחן ההצלחה, כשמצופה ממך להיות otherworldly, לא פחות – לכן גם להשיג את הכל – אז גם הכישלון עשוי להיות נפלא ומלא תהילה.

וישנם השדים. השדים שנאבקים וצועקים בפנים ושכמעט תמיד מתבררים כיועצים גרועים. כשיש לך כישרון כמו של מגריידי, שום דבר אינו מספיק. ותמיד יישאר לנו לתהות: אם לא היה נעלב וממהר לעזוב את הראפטורס, אם היו לו פחות אגו ויותר סבלנות, אם היה לו יותר מזל, אם לא היה כותש את עצמו ומכשיל את עצמו בביקורת העצמית, בהיעדר הסיפוק, בריב היומיומי עם עצמו.

אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שטרייסי מגריידי היה otherwordly, והעולם – בלי לספור אליפויות – הבין את זה. מבין שזה ראוי גם להיכל התהילה.

הסיפור הוא שמותר לך לנוח טרייסי, מותר לך להיות גאה. כי לפעמים סיפקת – לפחות לאוהד הזה – לא פחות השראה מכל האלופים הגדולים. כי הגיבורים הבלתי-מושלמים הם לא פחות נחוצים.

הסיפור הוא ששעון שמש לא מניחים בצל. והיו פעמים שטרייסי מגריידי היה בעצמו קרן השמש.

יקיר המועדון. וואו.