xcvbxc
roger_bannister

מאת נחשון שוחט, 2011

קודם כל ניתן קרדיט. אני כותב את הפוסט בעקבות רשימה מעניינת של ליאור זך מאור באתר בונק.

הרשימה של ליאור מקשרת בין “המשל של באניסטר” לבין אפשרות שנראה קפיצת מדרגה משמעותית שתביא יותר ויותר מתחרים ישראלים לרדת מ – 9 שעות באיש ברזל (בעקבות ההישג של גלעד רותם המעולה). קודם כל, בהצלחה,והלוואי.

הטענה שליאור מעלה, לפיה האמונה והאומץ של המתחרים ביחס ליכולת להשיג מטרה שנראתה רחוקה לאחר שהם רואים את חברם משיג אותו, עולים ומקדמים אותם למטרה, היא בבסיסה נכונה.

מעבר ל”אמונה ואומץ” קיים גם תהליך בנאלי יותר של “תיאום צפיות”. הסטנדרט הגבוה יותר פשוט מחייב התאמה של היעדים. דוגמא מעניינת לכך היא השינוי הברור בסטנדרט של רצי העלית במרתון. אחרי שנים שבהם 2:08 היה סטנדרט, ו – 2:06 תוצאה איכותית נדירה, היום 2:06 ואפילו 2:05 הפכו לתוצאות די שגרתיות. מדוע? משום שזהו היום הסטנדרט שאליו חייב רץ עלית לחתור. אין ספק שהדבר בא לביטוי גם ב”אמונה ובתעוזה” אבל אלו מושגים מעט חמקמקים.

מה שעניין אותי במיוחד במאמר היה הטענה הבאה:

“אין הרבה ספורטאים הישגיים שלא מכירים עדיין את המשל המפורסם על רוג’ר בניסטר. או יותר נכון המשל המפורסם על מה שהתרחש בעקבות רוג’ר בניסטר. במשך הרבה שנים ניסו אתלטים לשבור את מחסום ה-4 דקות למייל. אבל אף אחד לא הצליח. אף אחד לא רץ פחות מ-4 דקות ונדמה היה שמדובר במחסום בלתי שביר. ואז הגיע רוג’ר ושבר את המחסום. אבל הדבר המעניין הוא לא עצם שבירת השיא למרחק מייל אלא מה שהתרחש בעקבותיו. פתאום, אחרי שנים של נסיונות עקרים, הצליחו עשרות רצים לרדת מ-4 דקות במייל. אבל איך זה יכול להיות? אולי מסלולים טובים יותר? שיטות אימון חדשניות? נעליים? תזונה? ממש לא. מה שהתרחש בעקבות הריצה של רוג’ר הוא דבר מעניין ברמה הפסיכולוגית-סוציולוגית. אנשים או קבוצות של אנשים מצליחים לעשות משהו שנחשב לבלתי אפשרי בעקבות זה שמישהו שהם מכירים מצליח לפניהם”.

כמה הירהורים שלי ביחס לקביעה הזו…

שבירת מחסום ה – 4 דקות על-ידי באניסטר הפכה למיתוס (יש המכנים אותה כהישג הספורטיבי המשמעותי בהיסטוריה), גם על שום הסמליות שבהישג וגם על שום הסיפור האישי שמאחוריו והנטייה המובנת להזדהות איתו – באניסטר הבריטי, לנדי האוסטרלי וווס סנטי האמריקאי מקיימים ביניהם מירוץ וירטואלי בפינות שונות של העולם אחר ההישג החמקמק, והסטודנט לרפואה מאוקספורד, כריזמטי ויפה, מתקף מחדש את סדרי העולם…

ובכל זאת, כדרכם של מיתוסים, גם המיתוס הזה חרג קצת מפרופורציה.

שלושה שימושים נפוצים למיתוס, או ל”משל”: הראשון מספר שהרופאים והפיזיולוגים של אותה התקופה הכריזו שריצת מייל בפחות מ – 4 דקות היא “לא אפשרית” ואף מסוכנת. השני מספר שבזכות האמונה (positive thinking) הצליח באניסטר להתעלות על מכשול בלתי סביר, ובכך הפריד את עצמו משאר רצי התקופה. ולכן הישגו נתפס כעילאי במונחי התקופה, וכנצחון הרוח על החומר. השלישי הוא שמרגע שנפרץ המחסום, הפכה ריצת מייל בפחות מארבע דקות למשימה של מה בכך. ומכאן, שוב, מסומן נצחון ה”אמונה והאומץ” על מגבלות פיזיולוגיות לכאוריות.

אז קודם כל, כדי למנוע אי-בהירות, נדגיש שרוג’ר באניסטר הוא יקיר המועדון. גם אנחנו אוהבים סמלים. גם אנחנו אוהבים ריגושים. גם אנחנו נמשכים אחר ניפוץ של מחסומים סמליים ונצחון על השדים. אבל, וזה אבל חשוב, באניסטר הוא יקיר המועדון לא בגלל שהוא מופת ל”חשיבה חיובית” (והוא אכן כזה) אלא בגלל מה שהוא עשה עם האמונה והתעוזה: הוא תרגם אותן לעבודה סיסטמטית ומתודית, הוא התמיד, הוא למד והפיק לקחים, הוא יישם באופן מיטבי – כמעט מדעי – את הפרמטרים הידועים של התקופה. כלומר, זה לא רק שהוא “האמין” אלא שהוא ידע לחבר את ה”איך” אל ה”מה”. והדרך אל דפי ההיסטוריה, כתמיד, דרשה גם לא מעט מזל.

בואו נחזור לשלושת השימושים הנפוצים במיתוס, ונעבור עליהם אחד אחד.

שבירת מחסום ה – 4 דקות נחשבה בלתי אפשרית ומסוכנת – האמנם?

מבחינה פולקלוריסטית, יש הרבה קסם בטענה הזו, המצטטת אמירות מתקופות שונות בהיסטוריה. היא אולי תרמה יותר מכל להאדרת המיתוס. בדיעבד, ישנן היום טענות שכבר במאה ה – 19 היו רצים שירדו (באופן לא רשמי) מארבע דקות למייל, ואם לא ירדו אז בוודאי התקרבו לכך. מכל מקום, אם נחזור לשנת 1954 (הריצה ההיסטורית של באניסטר היתה ביום 6.5.54 ב – Iffey Road, המסלול באוקספורד. הזמן שלו היה 3:59.4) נקבל פרספקטיבה קצת אחרת.

כבר בשנים 1944-1945 קבעו הרצים השוודים ארנה אנדרסן וגונדאר האג (שהחזיק בשיא עד לריצה של באניסטר) תוצאות של 4:01-4:02. קחו בחשבון שמדובר בשלהי מלחמת העולם השניה, תקופה ש”חיסלה” (אם חיסלה ממש ואם פיגורטיבית) דור שלם של רצים ברוב ארצות אירופה ובארה”ב. תקופת “הסתגלות מחדש” שהחזירה את האתלטיקה לרמתה היא בסך הכל סבירה. מהנתונים האלה לבד ניתן להבין שלמרות שהסטטוס המאגי של המחסום היה ונותר יותר מכל, סמלי.

לטענה הזו גיבוי סטטיסטי (רובי יכול היה לעשות לנו כאן עבודה מעניינת, גם גראפית, אבל הוא לא נוגע בדברים שכבר עשו אותם…). אם נעלה מרשם גרפי של התפתחות שיא העולם הרשמי לריצת מייל בין השנים 1910 ל – 1954 נראה שהצפייה הסבירה היתה לשבירת המחסום מוקדם יותר. כלומר, מבחינת ההתקדמות הטבעית אין כאן סטייה מן המגמה (שעד לשנת 1944 לא הצביעה על התכנסות מעין אסימפטוטית) אלא להיפך, יש אפילו delay ביחס לצפוי. קשה להניח שבאותה התקופה חשבו במונחים האלה, אבל גם לא היה שום בסיס רציונאלי (לפחות בשנות ה – 50) לטענה שמדובר במחסום בלתי אפשרי.

המבחן הטוב ביותר הוא כמובן המעשי. ואם נחזור במנהרת הזמן לשנים 1953-1954 נראה שבאניסטר בשום אופן לא היה היחיד שהציב לעצמו למטרה לשבור את מחסום ה- 4 דקות, ולא היה היחיד שהאמין ביכולתו לעשות זאת. זה גם החלק המרתק ביותר בסיפור. בשנת 1954 היו מספר רב של רצים שחלמו, האמינו והתאמנו. שלושה מהם זכו לפירסום – באניסטר עצמו, ג’ון לנדי יריבו ווס סנטי. השניים הראשונים הצליחו. סנטי מעולם לא רץ מהר מ – 4:02, אבל לא בגלל חוסר אמונה.

וכאן נכנס גם אלמנט המזל. חודש וחצי בלבד אחרי הריצה ההיסטורית של באניסטר, הצליח לנדי לקזז 1.4 שניות נוספות מהשיא, כשקבע 3:58, כפרומו לאחת הריצות המדהימות בהיסטוריה – העימות בין השניים בואנקובר במשחקי האימפריה ביום 7.8.54, עם הפיניש המדהים של באניסטר). הטענה הנפוצה היא שהפריצה של לנדי הגיעה לאחר ובזכות הריצה של באניסטר. אולי, אבל אולי לא. ככל שהטיעון “מעורר השראה” הוא גם מאוד פשטני. יש כאן אינדיקציה שלנדי היה מוכן בכל מובן לשבירת המחסום בעצמו, ומכאן – הכל עניין של טיימינג, מזל, מוג’ו, וכל התנאים שמתחברים.

ריצת המייל במשחקי האימפריה, ואנקובר 1954, ה – Miracle Mile

כל זה לא ממעיט כמובן דבר מהישג של באניסטר – ואולי אפילו מעצים אותו – אבל הפרספקטיבה הנכונה איננה מיתית. אם באניסטר לא היה מצליח, העולם לא היה נדרש לחכות זמן רב לכך שרץ אחר יעשה זאת. באניסטר ניצח במירוץ הזה. הוא פשוט היה שם בזמן.

ה”אמונה” של באניסטר אפשרה לו לשבור מחסום “בלתי סביר” ומסמלת את נצחון הרוח על החומר – האמנם?

אני האחרון שאזלזל בחשיבות של האספקט המנטלי, של האמונה, ושל המוג’ו. אבל אני גם האחרון שיקנה סיפורים מיתיים על “פסיכולוגיה” שפורצת מגבלות פיסיות. ואין כאן סתירה. זו אולי הטענה הרלוונטית ביותר בהתייחס למאמר של ליאור זך מאור. לא “אמונה” ו”אומץ” יביאו דור חדש ומתעצם של אנשי ברזל בסאב 9, אלא העמקת הבסיס האיכותי של רצים שלא ירפו מהחלום הזה משך חודשים ושנים, עד שיכינו את הגוף שלהם באופן אופטימלי להתמודדות עם האתגר הזה (ליאור כמובן לא כתב אחרת, אבל לדעתי הניונאס הזה חשוב, הוא העיקר).

בסוף הרי זה גם הסיפור של באניסטר. וזה המופת שהוא מסמל. השאיפה שלו למצויינות לא התבטאה בשבירת מחסום מנטלי, כמו שהיא התבטאה בנחישות וברליגיוזיות שבה התייחס לאתגר. הוא היה תלמיד אדוק של הספורט. הוא התאמן כמו מטורף, כאחוז דיבוק. הוא יישם תכנית אימונים מסודרת ומתודית. הוא עבד בתהליך מתמיד של ניסוי וטעייה. הוא נעזר בחבריו לאימונים (שלא היו רחוקים כל כך מרמתו, ופה ושם תרמו תרומה חשובה כפייסרים. שנה אחרי באניסטר, גם חברו לאימונים כריס צ’טאוויי, שהיה אחד משני הפייסרים שלו, שבר את מחסום הארבע דקות).

נכון שבאניסטר הוכיח שאפשר. אבל לא פחות חשוב, הוא הוכיח גם כיצד אפשר.

מרגע שנפרץ המחסום הגיע המבול – האמנם?

זו הטענה הפופולארית שעליה חוזר זך מאור. זה הביטוי הסופי להצגת “משל באניסטר” במונחים מיתיים של נצחון הרוח על החומר. הנה, כך אומרים לנו, מרגע שנפרץ הסכר רבו המים. עד שעשרות רצים שברו את המחסום, ומבלי שההסבר מצוי בשיפורים טכנולוגיים או בשיטות אימון חדשניות. שוב הטענה שובה עין, אך שוב היא איננה לגמרי נכונה.

נפריד בין שתי תקופות – התקופה הסמוכה לשבירת השיא, ומבט מן הפרספקטיבה של היום.

בדיוק כפי שראינו לעיל שבשנת 1954 היה צפי סביר לשבירת המחסום והיו מספר רצים שהתקרבו ליכולת הזו מבחינה אובייקטיבית – והסברנו שלא היה שום דבר בלתי סביר בעצם שבירת המחסום – גם מצדה השני של מנהרת הזמן אנחנו לא רואים שינוי משמעותי בנתונים. כלומר, אי אפשר להצביע על איזה פרץ מיידי והמוני של ריצות סאב 4 דקות.

בואו נראה את הנתונים.

הרץ השני לשבור את המחסום היה ג’ון לנדי, שקבע 3:58 חודש וחצי אחרי הריצה של באניסטר. השניים האלה המשיכו להתחרות ביניהם, אבל משך שנה שלמה, הם נותרו השניים היחידים שרצו סאב 4.

במאי 1955 – שנה אחרי באניסטר – הגיעה ריצה היסטורית נוספת – שבה שלושה רצים נוספים הצטרפו לחבורה (לאסלו טאבורי ההונגרי, שניצח ב – 3:59, כריס צ’טאווי ו – Hewson).

עד לאוגוסט 1956 תשעה רצים בסך הכל רצו סאב 4, ובשנת 1957 היה דריק איבוסטסון האוסטרלי הראשון לשבור את השיא של לנדי (3:57.0). עד לסוף שנת 1957, שלוש וחצי שנים אחרי הריצה של באניסטר 16 רצים בסה”כ שברו באופן רשמי את המחסום, רובם בקושי.

האם הריצה של באניסטר סימנה פריצת גבולות רבתי? לדעתי, גם וגם. כן ולא. אין ספק שהיא השפיעה על רצים רבים, שהתאימו את הסטנדרט, שהאמינו, ששאפו והצליחו לשחזר. אין ספק גם ש– 15 רצים נוספים בתקופה של שלוש וחצי שנים הוא לא נתון שאפשר לזלזל בו. אבל גם אין בה כדי להצביע על איזו סטייה או קפיצת מדרגה חריגה. וגם ההתפתחות הזו סבירה במונחי ההתפתחות של השיא, ושל ההקשר ההיסטורי הכולל (פוסט-מלחמת העולם השנייה, ובתקקופה שבה האתלטיקה שבה וצברה תאוצה). לריצה מיתית כזו יש גם אפקט של עניין רב בספורט וצמיחה בפופולאריות שלו ובתמריצים שהוא מספק להצלחה.

אם נחזור לימינו – שנת 2010 – מחסום ה – 4 דקות עדיין נושא סוג של קסם, אבל כבר רחוק מלהוות סטנדרט ברמה העולמית הגבוהה. ניתן לסמן לאורך ההיסטוריה מספר קפיצות בולטות – מהופעתו לזירה של הרב אליוט, המשך בסאב 3:50 של ג’ון ווקר הניו זילנדי (שצבר 135 ריצות של סאב 4), היריבות בין סב קו לסטיב אובט, ולבסוף (בינתיים) הופעת הרצים המרוקאים והמזרח אפריקאיים שהורידו את השיא עד ל – 3:43 דק’. מעל לאלף רצים בעולם כבר רצו מייל בפחות מארבע דקות. אבל האם באמת אפשר להגיד שזה עניין של אמונה?

בוודאי שלא, אפשר להצביע על שורה ארוכה של התפתחויות – גם במדע וטכניקת האימונים (האימונים של באניסטר ולנדי היו נתפסים היום כמצחיקים גם עבור תלמידי תיכון), בציוד, במסלולים. וכמובן השינויים התרבותיים, הכניסה הגדולה של הכסף, המקצוענות, וכו’. המיתוסים של העבר – מבאניסטר ועד זאטופק, שייכים לתקופה אחרת מבחינת התנאים שבהם התאמנו והתחרו. הם לא היו רלוונטיים היום. הגדולה שלהם נובעת לא פחות מן התנאים וההקשר שמהם צמחו.

ובסוף – מה היינו עושים, ומה היה בכלל הטעם, בלי המיתוסים האלו?

גרסה מעודכנת ומעט רחבה יותר לפוסט הזה נכתבה לציון 60 שנה לריצה ההיסטורית של באניסטר, והתפרסה בדה באזר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>