xcvbxc
moxie

רוח תעוזה בולטת, אומץ שיש לו חן מיוחד, הנכונות והרצון "ללכת על זה", ולהצליח בדיוק כשצריך. 

מאת נחשון שוחט, 28.5.13

אחרי הפוסט/עצת הריצה על המוג'ו, הגיע הזמן לדבר גם על ה – moxie.  ה – moxie הוא משהו אחר מהמוג'ו (גם אם יש ביניהם נקודות דמיון). ממש כמו המוג'ו, גם המוקסי יכול לפעמים לעשות את כל ההבדל.

הפוסט הזה (שלא נכתב ברצף אחד) יכלול קצת היסטוריה (בעיקר סיפורים על ביל וולש וג'ו מונטנה), קצת פרשנות, ניסיון להמשיך קצת את המשחק/קונספט ("מועמדים לנבחרת המוקסי"), ובסוף גם סוג של לקח.  והלקח, כמו לגבי המוג'ו, הוא לקח שקשור לספורט וגם לחיים בכלל.  "למדו את המוקסי".

***

בערך הוויקיפדיה על קבוצת הסן פרנסיסקו 49ers מתואר הרקע לבחירה של המאמן ביל וולש בקוורטרבק ג'ו מונטנה בסיבוב השלישי של הדראפט של 1979 כך:

"… most scouts did not peg Montana as a top prospect. Although 6'2" and 190–200 lbs., Montana's arm strength was considered suspect as was the consistency of his play. Though he did get credit for his moxie and intangibles, most thought of him as a system player surrounded by a great team".

מהם אותם moxie ו – intangibles שמשכו את עיניהם של חלק מהסקאוטס של הקבוצות המקצועניות (וחמקו מעיני אחרים) למרות ההסתייגות הברורות מהיכולות הפיסיות ומהכישורים הבסיסיים של הכוכב הצעיר של אוניברסיטת Notre Dame?

Moxie הוא שם של משקה סודה בעל טעם מתוק-מריר (מיוחד, ולא, לא אמרנו טעים). מקורו של המשקה בניו אינגלנד של המאה ה – 19 והוא מזוהה במיוחד עם מדינת מיין (המדינה היפה ביותר בארה"ב ומבצרם/מפלטם האחרון של משקאות קלים שיצאו מהאפנה, ושל רון מיברג).  הפופולאריות של המשקה כיום כמעט אפסית כך שברחבי ארה"ב קשה (אם בכלל ניתן) להשיג אותו, אבל מסע הפרסום המוצלח משנות ה – 60 הוריש לנצח את הביטוי:  "The guy's got moxie".  אבל מה הוא ה"מוקסי הזה"?

moxieted

הכוונה שהשתרשה היא  לרוח תעוזה בולטת, לאומץ שיש בו חן מיוחד, שהוא לאו דווקא רציונאלי (ולפעמים אנטי-רציונאלי, או אנטי-אינטואיטיבי).  המוקסי הוא הנכונות והרצון "ללכת על זה".   ב – Urban Dictionary מצאתי:  " sass, courage, spunk, determination, attitude"  וגם "unmitigated gall" – סוג של "חוצפה".  מוקסי זה שכשכולם אומרים לך "תיזהר, זה מסוכן מדי, לא תוכל להצליח, לורנס טיילור גדול מדי ומהיר מדי וטוב זה לא יכול להיגמר".  אבל Joe Cool הולך על זה, בלי שום מחשבה שזו בעיה.

הערה חשובה:  המוקסי לא תמיד מצליח, וכשלורנס טיילור או ג'ים ברט נתקלים ב – unmitigated gall זה יכול להיגמר גם בזעזוע מוח והפסד של 3-49.  אחרי הכל, המוקסי הוא גם נכונות לקחת סיכונים.  אבל גם אם זה קורה, אז ג'ו מונטנה מופיע ב – Saturday Night Live כדי לצחוק על זה   כן, כי  גם ההומור העצמי והפרופורציה הם חלק מהמוקסי.

ה – moxie  מבוסס על שילוב של אופטימיות (ברגעים מלחיצים או מאתגרים במיוחד), בטחון ביכולת להשיג את ההצלחה שמאפשר את הגובה הנוסף (כאילו שאתה יודע מראש מה התוצאה, ורק צריך לממש אותה), וגם את האומץ, אבל אלו לא אפשריים ללא הנחישות וה – know how.  ה – moxie מאפשר מימוש היכן שהספקות שלנו עצמנו הם המכשול המשמעותי ביותר בפני ההצלחה.

Intangibles  הוא מונח המציין סט של תכונות שלא ניתנות להגדרה ברורה, ושקשה להסביר (או אפילו להבין) מה הן בדיוק.  העניין הוא בכך שגם אם התכונות לא לגמרי ממשיות, הן מייצרות תחושה של ערך מוסף ברור.  ברור וגם חסר תחליף, דווקא בגלל שהוא לא נכנס לשטאנץ.  לפעמים "הדברים הממשיים ביותר הם דברים שאין בהם ממש", כתב קונפוציוס (בהתייחס לאהבה).

בספורט – זה אומר שאחרי שהסקאוט ממלא את הסקאוטינג ריפורט במחנה ה"קומביין" ונותן ציון לכל פרמטר שמוגדר – ממהירות דרך הנתונים הפיסיים, העמידות ועד לטווח/עצמת זריקה – אז הוא יכול להוסיף התרשמות שהדו"ח עצמו לא יכול לתת לה ביטוי.  ולפעמים ההתרשמות הזו  – לחיוב או לשלילה – אומרת בעצם את כל מה שבאמת חשוב, ושיגדיר את הקריירה, ושהדו"ח המלא לא יוכל לבטא.

היום, כשהכל כבר היסטוריה, אנחנו יודעים:  אמרתם ג'ו מונטנה – אמרתם moxie ו – intangibles. וההיסטוריה מוכיחה ששתי התכונות האלו, החמקמקות להגדרה ולתפיסה, הן בשום אופן לא תנאי מספיק להצלחה.  אבל מצד שני, הן עושות את ההבדל בין הצלחה שיגרתית לבין הצלחה יוצאת אופן ודמיונית, הצלחה שמעל ומעבר לצפייה הסבירה. 

מתבקשת כאן גם פרספקטיבה נוספת:  כאשר בוחרים פרנצ'ייז קוורטרבק על בסיס תכונות של moxie ו – intangibles לוקחים הימור שמבוסס על צפייה שהיא לא לגמרי ברורה.  צפייה שיצמח מזה משהו יוצא דופן.  צפייה מן הסוג הזה היא לעולם בעייתית, כי אנחנו יודעים לכל אורך הדרך שההצלחה שלה איננה מובטחת.  אבל זו צפייה שמלווה כל העת בתחושה שאם ניתן לה הזדמנות – יכול לצמוח כאן משהו שהוא לא הטוב השגרתי, לפי השטאנץ, אלא משהו שהרבה מעבר.  לכן אנחנו מקווים, אבל אנחנו ספקנים.  אנחנו מצפים, מבלי לדעת מהו בדיוק הדבר שאנחנו מצפים לו.  אנחנו עושים רציונליזציה לבחירה, ומצד שני ממהרים להתנער ממנה.  במלים פשוטות, אנחנו לא ממש יודעים.

זהו הצד הבעייתי בסוג כזה של צפייה.  כל זריקה שקוורטרבק כזה יפספס, כל דאון שילך לאיבוד, כל הפסד – שבים ומעוררים את הספקות, את השדים, את ה"אמרנו לכם".  כי אנחנו מאמינים ב – moxie, ומצד שני כופרים.

שאלת טריוויה בשביל הפרספקטיבה:  מי היה הפרוספקט מספר 1 בקרב הקוורטרבקס בדראפט של 1979, והראשון להיבחר?  (מי שידע את התשובה – אני באמת מוריד את הכובע).

אז בואו נחזור אל ההיסטוריה.

בשנת 1978 הגיע לסן פרנסיסקו גדול מאמני הפוטבול בהיסטוריה, בעל עץ האימון המפואר ביותר, הממציא והמשכלל של ה – West Coast Offense.  את ביל וולש, שזכה להצלחה קודמת כמאמן של אוניברסיטת סטנפורד, ייחדו שני דפוסי פעולה:  בנייה מלמטה, באמצעות בחירות דראפט לא שגרתיות אבל מותאמות למערכת והשלמה באמצעות החתמה של פרי אייג'נטס בהזדמנות (דווקא תפיסה זו שקידשה את ההתאמה למערכת ייצרה כמה מגדולי כוכבי הפוטבול של כל הזמנים) ושיטת התקפה ייחודית שבוססה על עקרון פשוט:  לעשות את הדברים הקטנים נכון, בהדרגה ובדבקות לתכנית.  מסירות רוחב קצרות, פיזור הכדור בין מספר גדול של תופסים ורצים, רב-גוניות וגמישות, התקדמות סבלנית ועקבית, שליטה בשעון והתשת ההגנה, עד למציאת התורפה/הפירצה וניצולה עד תום (אפשר לחפש בדיעבד נקודות דמיון פילוסופיות בין השיטה הזו לבין הטיקי-טקה של הכדורגל.  אבל אל תטעו, שיטת ה – West Coast Offense של וולש היתה מאד שמחה ומרתקת, עם פוטנציאל למהלך גדול בכל רגע נתון.  לסן פרנסיסקו של שנות ה – 80 היתה אחת ההתקפות המזהירות בתולדות הפוטבול).  ביל וולש האמין שאין קיצורי דרך (התקפות אוויריות ל – 60 יארד) ושמנצח מי שעושה את הדברים הנכונים בעקביות.

את שנתו הראשונה כמאמן ראשי ב – NFL סיים ביל וולש עם שני נצחונות וארבעה-עשר הפסדים.  ואז הוא הימר על המוקסי.

העיתוי הוא הדראפט ההיסטורי של 1979.  ג'ו מונטנה היה כבר שם מוכר בכל בית בארה"ב.  משחקו האחרון במכללות היה משחק בלתי-נשכח שהמחיש בעצם את כל מה שמיוחד בו.  משחק ה –Cotton Bowl הפגיש בין נור-דיים ליוסטון (ונקרא לימים ה – "Chicken Soup Bowl").  במחצית פיגרה נוטר-דיים 20-12.  גו' מונטנה היה חולה, סבל מהיפותרמיה, ירד אל חדר ההלבשה, ועד הרבע הרביעי התוצאה טיפסה ל – 34-12.  ואז, כאילו מדובר בפרק של פופאי, מונטנה שתה מרק עוף וחזר למשחק עם 7:37דק' על השעון.  את ההמשך אתם כבר יכולים להשלים לבד.  מונטנה הוביל את אחד הקאמבקים הבלתי-נשכחים בהיסטוריה. הדאון האחרון התחיל עם שתי שניות בלבד על השעון והסתיים במסירה לטאצ'דאון המנצח – 35-34.

למרות זאת, כאמור, הסקאטוינג ריפורט של מונטנה היה רחוק מלהרשים.  הציונים הכלליים היו בינוניים.  הוא נבחר בסיבוב השלישי בדאפט, כקוורטרבק הרביעי בלבד.  תעצרו רגע כדי לחשוב על זה.  לפני קוורטרבק של הול אוף פיים שניצח ארבעה סופרבולס נבחרו, לפי הסדר, ג'ק תומפסון, פיל סימס, וג'ף פולר.  ומונטנה לא היה נבחר גם שם אילולא ה – moxie וה – intangibles.

בעונה של 1979 מונטנה בעיקר ישב על הספסל וכמעט שלא שיחק.  את העונה של 1980, הראשונה שבה קיבל הזדמנות (עדיין לא את המפתחות), ה – 49ers סיימו עם שישה נצחונות בלבד, ועם עשרה הפסדים.

ואז, העשור הבא היה שלו, של Joe Cool, ושל המוקסי.  מונטנה הוביל את סן פרנסיסקו לארבעה נצחונות בסופרבול (81, 84, 88, 89), הוא הוביל עשרות תצוגות-על וחזרות ברבע האחרון פעם אחר פעם. הוא נחשב על-ידי רבים כקוורטרבק הגדול בכל הזמנים ובוודאי לווינר האולטימטיבי.

במקרה הזה, ה – moxie וה – intangibles ניצחו.  אז בואו ננסה להבין אותם עוד קצת,כי לפעמים הסיפור עצמו מוצלח יותר מכל הגדרה (מן הסתם חלק לא קטן מקוראי דה-באזר יקראו אותו שלא בפעם הראשונה).

סופר בול 23.  3 דקות ועשר שניות לסיום, סינסינטי עולה ליתרון, ומונטנה, שבקריירה שלו ב – NFL הוביל לא פחות מ – 31 קאם-באקס מרשימים ברבע הרביעי, ידע שצריך טאצ’דאון.  הפעם לא היה מדובר במשחק רגיל, אלא במשחק הגדול מכולם, מעל מאה אלף אוהדים רועשים, כל אמריקה צופה בטלויזיה, והכל מגיע לדרייב אחד אחרון, ליכולת לתפקד ולדייק בלחץ שיא.  בשלב הזה בקריירה שלו כבר כולם הכירו את מונטנה, וידעו שאם מישהו יכול לעשות את זה, זה הוא.  ועדין, גם אצל האוהד הנאמן ביותר ניקר הספק, גם הוא ייחל לסוג של נס.

במהלך הדרייב, מונטנה הרגיש שהקבוצה שלו לחוצה ומבולבלת,שהוא לא מצליח להעביר את הוראות המהלך ושלא שומעים אותו.  היה מאוחר מדי לקחת זמן, הוא צעק “הייק”, לקח את הכדור, צעד אחורה, שחרר מסירה ופספס בהרבה את ג’רי רייס – הרסיבר הטוב ביותר ששיחק את המשחק –  שהיה חופשי לגמרי.   משהו בתסריט לא הסתדר.

החברה’ צעדו חזרה אל ה – huddle לקבל את ההוראות של ג’ו, ואז הוא פנה את הסנטר שלו האריס ברטון (ההר אדם ששומר עליו) וכשכולם שומעים הוא אמר:  “היי האריס, תראה שם ליד המדרגות, זה לא ג’ון קנדי”?  (הקומיקאי המפורסם).  השחקנים הסתכלו על מונטנה במבט של “היי מאן, על מה לעזאזל אתה מדבר עכשיו, אנחנו מנסים לנצח כאן סופרבול”…

Moxieו ו – intangibles.  הפוך ממה שכל אדם אחר באותו מצב היה עושה.  וזה עבד גם הפעם.  הוריד את הלחץ.  החזיר את הבטחון, מה הבעיה, בואו פשוט נעשה את מה שאנחנו יודעים.  התוצאה היתה אחד ה”דרייבים” המושלמים בהיסטוריה של המשחק:  הצלחה בשמונה מתוך תשע מסירות (חוץ מהמסירה האחת מעל הראש של רייס), חציית 92 יארד וטאצ’דאון מנצח 34 שניות לסיום.

ההצלחות חסרות-התקדים של ביל וולש ושל ג'ו מונטנה הן יוצאות דופן ולא מעידות על הכלל.  שנה אחר שנה שחקנים בכל תחומי הספורט נבחרים על סמך intangibles ומתבררים כ – bust.

ובכל זאת – כולנו מנסים ללמוד את השיעור של המוקסי.

מועמדים נוספים לנבחרת המוקסי:

דוגמאות שקופצות לי לראש, ותוסיפו חופשי משלכם –

פיט סמפראסכי מה עושים במערכה המכריעה בטורניר גראנד סלאם, בפני נקודת שבירה ובסרב שני?  נו, זה ברור לגמרי!  מגישים אס!

רג'י מילרשהפך את הסדרה בין אינדיאנה לניו יורק לקרב אישי מול ספייק לי (את הסדרה אינדיאנה הפסידה, למרות מפגן קליעה מרהיב של רג'י. שנה לאחר מכן הם גם ניצחו.  אבל הגישה היא הסיפור).

אייל ברקוביץ'על ה – 6-3 באולד טראפורד עם שני גולים ושלושה בישולים.  תחשבו מה שתחשבו על ברקוביץ' – מוקסי היה לו, ובשפע.

אריק קאנטונה צריך בכלל להסביר?

בכדורסל האירופאי – אנטואן ריגודו על השלשה עם היד לפרצוף תוך כדי נפילה לאחור ששוברת אותך (ועוד אחת מהעונשין). עודד קטש, בלי סנטימנטים "תנו לי את הכדור".  ופטר נאומובסקי, כי היה כיף לשחק, ועכשיו אני הולך לנצח אתכם.   וכמובן דראז'ן פטרוביץ', שב – 196 ס"מ שלו היה יותר מוקסי מבמדינת ניו ג'רזי כולה.

קולין קפרניקשמופע הפלייאוף שלו נגד גרין ביי היה תצוגת תכלית של מוקסי.

אה כן, וגם הבחור הזה, שמעטים מכם שמעו עליו:

 הלקח:

יש גם לקח לפוסט הזה, והאמת היא שאני מנסה עדיין ללמוד אותו.

אם אפשר היה לנסח אותו באופן מושלם, אז הוא היה יוצא קרוב מאד לזה:

"Our deepest fear is not that we are inadequate. Our deepest fear is that we are powerful beyond measure. It is our light, not our darkness, that most frightens us. We ask ourselves, who am I to be brilliant, gorgeous, talented, fabulous? Actually, who are you not to be?"  (Marianne Williamson)

למדו את המוקסי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>